• אלי: ארז, בוא ידידי, בוא רגע, בוא. בוא תראה הביאו אותנו למיני ישראל. (מצביע) בנימין זאב הרצל. מה זה עושה לך תגיד?
  • ארז: אוי. איפה אתה נולדת, בארץ?
  • אלי: אני נולדתי בחיפה.
  • ארז: וההורים שלך?
  • אלי: ההורים שלי נולדו על גבול רומניה-אוקראינה.
  • ארז: ההורים שלי נולדו בארץ. אמא שלי בעפולה ואבא שלי בבלפוריה. והם היו אתה יודע… הגנה, באצל. תאמין לי אנחנו מחוברים לסיפור הזה, זה לא סתם.
  • אלי: זה ה-סיפור. זה הסיפור שלנו. בכל פעם שאנחנו יוצאים החוצה אנחנו כבר מבינים שזה שלנו ועל זה אנחנו צריכים לשמור.
  • ארז: אתה יודע המשחק שלי כמאמן נבחרת ישראל היה משחק אימון, טורניר על אדמת רוסיה. אתה יודע איזו תחושה זו לשמוע את האמון ברוסיה? אתה יודע, כולם חושבים שזה קלישאות כי צריך להגיד את זה ואף אחד לא מבין את זה עד שהוא עומד…
  • אלי: נכון, בגלל זה אני בא ואומר לך שעם כל הניסיון שלי וכמאמן כדורגל בכלל וכמאמן נבחרת ישראל כרגע אתה לא מבין מה עבר עליי כששרו את האמנון בסמי עופר. אם אני הייתי יכול לרגע להיות אוהד, לעלות ליציע ולהזיל דמעה, הייתי עושה את זה. זו פשוט הייתה צמרמורת ומשם זה לא היה יכול להוביל למקום אחר ואני מייחל שב- 28.03 הקהל יהיה שם כל כך חזק. אתה יודע מה, אני לא מאחל, אני משוכנע. קדימה ארז, בוא נעשה סיבוב.
  • ארז: אל תיקח אותי לטדי אתה!
  • אלי: למה לא, אני לוקח אותך גם היום וגם ב- 31.03.

שיחה עוברת לענייני כדורגל.

  • ארז: (חולפים על פני מיניאטורת אצטדיון טדי) בוא'נה מה זה ה- "בוז" הזה? זה מטדי?
  • אלי: זה טדי! תקשיב, זה לא בוז, אתה לא מבין. אני רואה את טדי, אני רואה את זה, אני מתרגש.
  • אלי: (חולפים על פני מיניאטורת אצטדיון יד אליהו) בבקשה – נוקיה.
  • ארז: לא, עכשיו זה אולם מנורה.
  • אלי: עזוב אותי עכשיו שמחליפים את השמות פה.
  • ארז: יד אליהו.
  • אלי: יד אליהו!

שיחה עוברת לענייני כדורגל.

  • אלי: מה לאחל לך ל- 2015?
  • ארז: רק שאהיה בריא! והמשפחה תהיה בריאה! עזוב, רק בריאות! מי כמוך יודע.
  • אלי: אתה לא יודע עד כמה אתה צודק.
  • ארז: עזוב אותי, השאר זה הבל הבלים. בחייך.
  • אלי: משפחה, אישה, ילדים, בריאות. זה הדבר הכי חשוב.
  • ארז: אני מבין למה העמדת אותי ליד המים.
  • אלי: כאן מטביעים אותנו אם אנחנו לא מצליחים.